דור נכדים של יהודים הביאו את בני זוגם וילדיהם לארץ וכאן ההורים זכו לקבלת מעמד עולה ואזרחות ישראלית אבל ילדיהם, שהיו במקרים רבים תינוקות ופעוטות, זכו לקבלת תושבות קבע בלבד. תושב קבע זוכה בכל הזכויות שזוכים האזרחים מלבד הזכות לבחור ולהיבחר לכנסת והזכות לקבלת דרכון ישראלי. כאשר הילדים גדלים, הם לומדים בבתי ספר ומרגישים כישראליים לכל דבר. אז נוצרת סיטואציה בה הם רוצים לנסוע לחו"ל עם ההורים או חבריהם ומגלים שהם יכולים לקבל במשרד הפנים רק תעודת מסע. מרבית המדינות בעולם המערבי דורשות קבלת אשרה לכניסה אליהן במקרה של תעודת מסע. תעודת המסע מעוררת אצל האירופאים והאמריקאיים חשש של "פליטות" ודורשות הסבר שלא תמיד קל לתת. הנערים שמהווים את
הדור הרביעי, נפגעים עמוקות מבחינה רגשית משום שגדלו בהרגשה שהם ישראליים לכל דבר והנה המדינה שהם אוהבים ורואים כמדינה יחידה שלהם, מפרידה בינם ולבין הוריהם, בינם ולבין חבריהם ובינם לבין שאר אזרחי המדינה.
אין ספק כי הצאצאים הללו אינם זכאים לעליה משום שהם הדור הרביעי ולא יכולים לקבל אזרחות מכוח השבות כמו הוריהם. את הפתרון ניתן לחפש בחוק האזרחות – 1952 , סעיף 8 לחוק האזרחות קובע:
"(א) התאזרחותו של אדם מקנה אזרחות גם לילדו הקטין שביום ההתאזרחות היה תושב ישראל או תושב של אזור המוחזק על ידי צבא הגנה לישראל והמתאזרח היה רשאי להחזיק בו.
(ב) היה הקטין אזרח חוץ ושני הוריו היו רשאים להחזיק בו ורק אחד מהם התאזרח, לא תוקנה לקטין אזרחות לפי סעיף קטן (א) אם הצהיר אחד ההורים שאין ברצונו שהקטין יהיה אזרח ישראלי".
להורדת המאמר השלם שכתבתי לחצו כאן הדור הרביעי – הדור "הבלתי קיים" בחוק השבות.